אוֹדוֹת שְׁאֵרִים

לֹא מָה שֶׁהָיָה, לֹא מָה שֶׁיִּהְיֶה, רַק מָה שֶׁמְּסָרֵב לַעֲזוֹב.

About Leftovers

Not what was, not what will be—only what lingers, unwilling to fade.

Between Flesh and Leftovers
Leftovers—an archaeology of existence—a stratified mound of time and memory, of presence and absence, where past and present merge into a composition without beginning or end. The name of the project I have been working on since the spring of 2023 carries an unresolved duality: flesh and blood, those who remain after loss, and leftovers—fragments that were never meant to persist, yet somehow endured. Unlike my previous projects, I am no longer documenting an external reality but excavating images from oblivion, from vanished visual data that refuses to dissolve.

Working on Leftovers has transformed me, both physically and mentally. I have shifted from being a photographer to a fresco painter, from a meticulous collector of moments to an assembler of broken pieces—constructing collages, drafting, and redrawing reality. I work in dialogue with what has been forgotten. Forgetting is not just an act of erasure but also one of accumulation. It is an archaeological mound, built over centuries—layer upon layer, a city rising from the ruins of its predecessor, until the boundary between construction and destruction no longer holds. My work is an exposure of visual strata, an excavation into time and space, into a consciousness that refuses to let us truly forget. Each image in Leftovers is a fragment of something greater—a structure that disintegrated, a landscape destroyed and then obliterated again, cryptic script, lines connecting the historical with the fictional.

An Endless Battlefield
As I work on Leftovers, I find myself thinking about the Japanese soldier Hiroo Onoda, sent to defend an island during World War II, never realizing the war had ended. For three decades, he continued to fight a battle that no longer existed, hiding in the jungle, clinging to obsolete orders, trapped in an extreme cognitive dissonance. Only when a high-ranking officer was sent to retrieve him with an official document did he finally agree to surrender his weapon and return home. His story embodies the persistence of war, of traumatic memory—an ostensibly concluded past that continues to live on, frozen in an unyielding wilderness, untouched by time.

The landscapes I create in Leftovers are not sites of destruction; they are battlefields where time has stopped, geographies where conflict is eternal. Military history repeats itself—destruction, reconstruction, destruction again. My images visualize war; they do not narrate it. The visual material is the essence—it preserves this endless cycle. The battlefield remains abandoned but carries its scars. Cities are rebuilt upon the ruins of previous ones, embedding within them the memory of what collapsed before and the anticipation of what will inevitably collapse again.

The Ciphers of Memory
Beneath the layers of ruin, symbols are buried—fractured texts, cryptic signs, letters fractured beyond recognition. It is impossible to tell whether they are remnants of the past or the birth of a new language rising from the debris. The writing in Leftovers is always an act of encryption rather than interpretation—any attempt to seek clear meaning is doomed to failure. Text, in my works, functions as a marker of language, a visual element, a tectonic remnant embedded in a landscape yet to be deciphered.

Language itself becomes Leftovers. Just as ancient inscriptions on broken pottery are unearthed in archaeological mounds, so too do the texts in my works appear as fragments of something once coherent but now lost to disorder. Symbols and typography, dismantled and distorted, morph into new lines—traces of a vanished culture or perhaps the birth of one still struggling to write itself into existence. I explore questions: Can we read the past differently? Can we decipher images that seek to speak but remain unmoored from historical context? Can memories be rewritten, even if they belong to something that never truly existed?

A Place Built from Ruin
I do not seek clear answers. Leftovers is not a documentation of man-made or natural disasters; it is an ongoing state, where the past lingers as a residue that cannot be erased—Marianne Hirsch’s post-memory on steroids. The layers accumulate, an infinite archaeological mound growing denser with each passing generation. The distinction between what was destroyed and what was rebuilt dissolves. Everything becomes a single landscape—of forgetting and remembering, simultaneously.

We are drawn to landscapes of ruin, to images of trauma—not merely for the stories they tell or the past they signify, but because they suggest that history is still unfolding, still unresolved. The works in Leftovers refuse to set a boundary between what remains and what has been lost, between what has yet to be taken from us. They leave us suspended in between—where time still moves, where the past is not yet over.

בין שארי בשר לשאריות הזמן

שְׁאֵרִים—ארכיאולוגיה של קיום—תל של זמן וזיכרון, נוכח ונפקד, עבר והווה—מתמזגים לכדי תצריף שאין לו התחלה ואין לו סוף. שְׁאֵרִים, שם הפרויקט עליו אני עובד מאז אביב 2023, נושא עמו כפילות שאין לה פתרון: שארי בשר, אלה שנותרו אחרי אובדן, ושאריות – הדברים שלא נועדו להישאר, ובכל זאת נותרו למרות הכול. בניגוד לפרויקטים שלי משנים עברו, אני לא מתעד מציאות חיצונית, אלא מחלץ דימויים מתוך שכחה, מתוך מידע ויזואלי נעלם המסרב להתפוגג. העבודה על שְׁאֵרִים העבירה אותי מטמורפוזה פיזית ונפשית. הפכתי מצלם לצייר פרסקאות—מלוכד רגעים סדרתי למרכיב פאזלים, בונה קולאז'ים, גרפיקאי ושרטט.

אני עובד מתוך דיאלוג עם מה שנשכח. השכחה אינה רק פעולה של מחיקה, אלא גם של הצטברות. היא תל ארכיאולוגי שנוצר לאורך מאות שנים, שכבות שנבנו זו על זו, עיר שנחרבה והפכה לתשתית לעיר חדשה – עד שאין יותר הבחנה בין הבנייה להרס. אני עוסק בחשיפה של רבדים ויזואליים, חפירה אל תוך זמן ומרחב של תודעה, אל מה שאינו מאפשר לנו לשכוח באמת. כל דימוי בשְׁאֵרִים הוא שבר מתוך משהו גדול יותר – מבנה שהתפרק, נוף שנחרב ואז נחרב שוב, כתב סתרים, קוים שנמתחים בין ההיסטורי לפיקטיבי.

תל של מלחמות שאינן נגמרות

במהלך העבודה על שְׁאֵרִים אני חושב הרבה על החייל היפני הירו אונודה, שנשלח להגן על אי במלחמת העולם השנייה ולא ידע שהמלחמה הסתיימה. במשך שלושה עשורים המשיך להילחם במלחמה שלא הייתה קיימת עוד, הסתתר בג'ונגל, אחז בנאמנות עיוורת לפקודות שקיבל, שבוי בדיסוננס קוגניטיבי קיצוני. רק כשנשלח אליו קצין יפני בכיר ובידו מסמך רשמי, הוא הסכים להניח את נשקו ולשוב הביתה. זהו דימוי עוצמתי של המלחמה, של הזיכרון הטראומטי – עבר שהסתיים לכאורה, אך ממשיך להתקיים בתודעה, ביער-העד, כאילו הזמן קפא בתוכו.

הנופים והאתרים שאני יוצר בשְׁאֵרִים אינם מקומות של הרס. הם אתרי קרבות בהם הזמן לא התקדם, גיאוגרפיות שבהן הלחימה נמשכת לנצח. היסטוריה צבאית של דפוסים החוזרים על עצמם – חורבן, בנייה מחדש, חורבן נוסף. הדימויים שלי מספרים את הוויזואליזציה של המלחמה, לא את הנרטיב של המלחמה עצמה. החומר הוויזואלי הוא המהות, הוא החומר המשמר את אותו מעגל אינסופי. שדה קרב שננטש, אך ממשיך לשאת את הצלקות. ערים שנבנות מחדש על ההרס של ערים קודמות, משכפלות בתוכן את הזיכרון של מה שקרס לפניהן ואת מה שעתיד להיבנות ולקרוס שוב אחריהן.

כתב סתרים של זיכרון

בין שכבות ההרס טמונים סימנים – טקסטים שבורים, סמלים סתומים, אותיות סדוקות, כתובות שאין לדעת אם הן שריד מהעבר או שפה חדשה שנולדה מתוך השברים. הכתב של שְׁאֵרִים הוא תמיד אקט של הצפנה ולא של פרשנות—כל ניסיון לחפש פתרונות או הסברים נידון מראש להיכשל. הטקסט בעבודותיי הוא מסמן לשפה, אלמנט ויזואלי, שריד טקטוני בתוך מציאות נופית שטרם נבראה.

השפה הופכת להיות שְׁאֵרִים בעצמה. כמו הטקסטים החרוטים על חרסים שנמצאים בתילים ארכיאולוגיים, כך גם הכתובות בעבודות שלי נראות כמו קרעים מתוך משהו שהיה קוהרנטי פעם, אבל כעת איבד את הסדר שלו. סמלים וטיפוגרפיה מפורקים הופכים לקווים חדשים, לסימנים של תרבות שנחרבה או של תרבות שמנסה לכתוב את עצמה מחדש.

אני עוסק בשאלות: האם יש אפשרות לקרוא את העבר אחרת? האם אפשר לקרוא דימויים המבקשים לומר משהו אבל נותרו בלי קונטקסט או הקשר היסטורי ברור? האם מתוך הלא-קוהרנטי יכולים זיכרונות להיכתב מחדש, גם הם זיכרונות של משהו שמעולם לא התקיים?

מקום שנבנה מתוך חורבן

אני לא מחפש תשובות ברורות. שְׁאֵרִים אינו תיעוד של אסונות מעשה ידי אדם או טבע, אלא מצב מתמשך שבו העבר נותר כמשקע שלא ניתן להסיר, פוסט-זיכרון של מריאן הירש על סטרואידים. השכבות מצטברות, תל ארכיאולוגי אינסופי ההולך ותופס נפח עם כל דור שעובר. לא ניתן להבדיל יותר בין מה שנהרס למה שנבנה מחדש. הכל הופך להיות נוף אחד של שכחה והיזכרות בו-זמנית.

אנו נמשכים לנופים של הרס, לדימויים של טראומה – לא רק בגלל הסיפור שהם מספרים או העבר שהם מסמלים, אלא משום האפשרות שהם עדיין ממשיכים להתרחש. העבודות בשְׁאֵרִים לא מציבות גבול בין מה שנותר למה שאבד, למה שעוד עתיד להילקח מאיתנו—הן מניחות אותנו בתווך—היכן שהזמן עוד פועל, היכן שהעבר עוד לא נגמר.