top of page
leftovers logo.png

Ittai Bar-Joseph

איתי בר-יוסף

Website Toggle Icon B.gif

מוּזֵיאוֹן שְׁאָרֵי הַמִּלְחָמָה

מוּזֵיאוֹן שְׁאָרֵי הַמִּלְחָמָה (מתוך שְׁאֵרִים), 2023-5
קולאז' דיגיטלי, 275 ס"מ על 220 ס"מ

העבודה מוּזֵיאוֹן שְׁאָרֵי הַמִּלְחָמָה נוצרה מתוך צורך לפרק את מנגנוני ההצגה של טראומה — או אולי מתוך פטיש שיש לי לאתרי שימור המלחמה, רובם במזרח אירופה: בונקרים גרעיניים תת-קרקעיים בלטביה ובמוסקבה שהפכו למעין “פארקי מלחמה”, מוזיאונים צבאיים חצי-מאולתרים בפולין, אתרי הנצחה לזוועות הגולאג, ועוד. האתרים האלה מתאמצים להנכיח את העבר — אך לעיתים קרובות הם עושים זאת דרך שפה של סימולקרה, של פאתוס עיצובי, של מיצבים שמסווים את האימה תחת שכבות של תאורה דרמטית, זכוכית מצוחצחת ובובות חיילים גנריות עם קסדות תיירותיות ומדים מגוהצים מדי. ברבים מהם, הזיכרון הקולקטיבי עובר הפקה, והאובדן האישי נבלע בתוך נרטיב מדיני-פוליטי ואסתטיקה גרוטסקית.

העבודה נוצרה כניסיון לקחת את הדימויים והמחוות החזותיות של אותם אתרים – ולהקצין אותם עד הקצה. הדימוי-קולאז' המרכזי הוא של מוזיאון שמעולם לא נבנה. אתר תצוגה נטול מבקרים. יער – לא עיר, לא מרחב צבאי, לא אנדרטה – שבתוכו מוצבים אולמות תצוגה שקופים למחצה, כמו קוביות קרח שנשכחו בינות לעצים. הבובות, המתים, השרידים – כולם כלואים בזכוכיות ומשתקפים במערך של מראות. לא כדי להישמר, אלא כדי להתמסגר. אסופה אינסופית של זיכרונות וטראומה נדחסת אל תוך מרחב אדריכלי בלתי אפשרי מבחינה גאומטרית. במציאות, הקרבות היבשתיים התרחשו לרוב מחוץ לקירות: ביערות, בתעלות, בקור, בתוך האדמה. העבודה הזו משאירה את היער שם – היא אינה מחליפה אותו במבנה המוזיאלי, אלא מחדירה לתוכו את הארכיטקטורה של הזיכרון הממוסד. במילים אחרות – לא תצוגה בתוך מוזיאון, אלא מוזיאון בתוך שדה קרב, הבנוי שכבות-שכבות, מהיער בו התנהלו הקרבות ועד לעומק האדמה, שם שהו דרגי הפיקוד בבונקרים ממוגנים.

התוצאה היא מהלך כפול: מצד אחד, כללי התצוגה המוכרים – תאורה נמוכה וקונטרסטית, קומפוזיציה מוקפדת, ויטרינות, שלטים – ומצד שני, דימוי שהוא אנטי-זיכרון-קונקרטי: העדר מוחלט של הקשר, של נרטיב, של סדר כרונולוגי, ברוב המקרים ללא יכולת לעבור מחלל לחלל במרחבי המוזיאון. הבובות – רובן שרועות, אילמות, חוזרות על עצמן – אינן מייצגות חיילים ספציפיים, אלא את האובדן של הגוף במרחב שבו הנרטיב כבר סגור, בדומה לכינויים הגנריים שבהם כונו החיילים הפשוטים של הצבאות במלחמות העולם – "איוון" (הצבא האדום), "פריץ" (הוורמאכט) או "טומי" (החייל הבריטי).

במוּזֵיאוֹן שְׁאָרֵי הַמִּלְחָמָה איני מבקש לשחזר וגם לא להתריס. אני מנסה לקחת את ההיגיון העממי של "תצוגת טראומה" עד לאבסורד ובעתה מוחלטים – ולחשוף את הפער האכזרי שבינה לבין הטראומה עצמה.

War Remnants Museum

War Remnants Museum (from Leftovers), 2023-5
Digital Collage, 275 cm x 220 cm

War Remnants Museum was created out of a need to dismantle the mechanisms through which trauma is displayed—or perhaps out of a personal fixation I have with war-preservation sites, most of them in Eastern Europe: underground nuclear bunkers in Latvia and Moscow that have been turned into “war parks,” semi-improvised military museums in Poland, memorials to the atrocities of the Gulag, and more. These sites strive to make the past present—but often do so through a language of simulacra, of theatrical pathos, of installations that conceal horror beneath layers of dramatic lighting, polished glass, and generic soldier mannequins with tourist-grade helmets and uniforms that are just a bit too crisp. In many of them, collective memory is curated and staged, and personal loss is swallowed by a political-national narrative and a grotesque aesthetic.

This work was created as an attempt to take the visual tropes and gestures of these sites—and push them to the extreme. The central image-collage is that of a museum that was never built. A display site with no visitors. A forest—not a city, not a military zone, not a memorial—within which semi-transparent exhibition halls are placed like forgotten ice cubes scattered among the trees. The mannequins, the dead, the remains—all sealed in glass, reflected through a system of mirrors. Not to be preserved, but to be framed. An endless accumulation of memories and trauma compressed into an architectonic space that is geometrically impossible.

In reality, ground battles mostly took place outside of walls: in forests, in trenches, in the cold, underground. This work keeps the forest there—it does not replace it with a museum structure, but rather injects into it the architecture of institutional memory. In other words, this is not a display within a museum, but a museum within a battlefield—layered and stratified, from the forest floor where the battles occurred to the subterranean depths where command units were protected in reinforced bunkers.

The result is a double gesture: on one hand, the familiar exhibition grammar—low and high-contrast lighting, meticulous composition, vitrines, placards; and on the other hand, a visual that functions as an anti-memory: a complete absence of context, narrative, chronology. In most cases, there is no way to move from one gallery space to another. The mannequins—mostly lying down, mute, repetitive—do not represent specific soldiers but rather the loss of the body in a space where the narrative is already sealed, much like the generic nicknames used to refer to foot soldiers in the world wars: “Ivan” (the Red Army), “Fritz” (the Wehrmacht), or “Tommy” (the British infantryman).

In War Remnants Museum I do not seek to reconstruct, nor to provoke. I try to take the folk logic of “trauma display” to its limits—and through that, to expose the brutal gap between representation and trauma itself.

My grandfather would spend hours recounting, in intricate detail, the battles he had won, and only after a few glasses of whiskey he would also recall the ones he had lost. He spoke of the wars as if they were endless fields of corn, plowed over and over until the very earth itself grew too weary to yield.


In the museum’s rooms, the air was heavy, thick with dust and memories. But the memories were not his. Perhaps they belonged to people he had never met—names and faces pinned to damp walls, all gazing at us like wounded creatures, pleading for silence, for the closure of a circle. Somewhere in the museum’s depths, there was perhaps a sense of poetic justice, the kind my grandfather would speak of when we sat on the porch in the late evening hours.


I remembered his stories—of the blood-soaked ground, of skies that promised nothing, and of people who passed through as if they were part of the eastern wind. Of the endless edifice, behind every shattered pane of glass stood the ghosts of those who had forgotten who they were but never forgot what they had seen. And so, like my grandfather’s stories there on the green hill, all they had left was to yield to the passage of time.




Ѭ
Ѩ
Ѫ
Ѧ
ѧ
ѫ
ѩ
ѭ

סַבִי הָיָה מְסַפֵּר לָנוּ מֶשֶׁךְ שָׁעוֹת פְּרָטֵי פְּרָטִים עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁנִּצַּח בָּהֶן, וְרַק אַחֲרֵי כַּמָּה כּוֹסוֹת וִיסְקִי הָיָה נִזְכָּר גַּם בַּמִּלְחָמוֹת שֶׁהִפְסִיד. הוּא הָיָה מְדַבֵּר עַל הַמִּלְחָמוֹת כְּאִלּוּ הָיוּ הֵן שְׂדוֹת תִּירָס שֶׁנֶּחְרְשׁוּ בְּלִי סוֹף, עַד שֶׁהָאֲדָמָה עַצְמָהּ נִתְעַיְּפָה מִלְּהַצְמִיחַ.


בְּחַדְרֵי הַמּוּזֵיאוֹן הָאֲוִיר כָּבֵד, מָלֵא אָבָק וּזִּכְרוֹנוֹת. הַזִּכְרוֹנוֹת לֹא הָיוּ שֶׁלּוֹ. אוּלַי הָיוּ שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּגַשׁ, שֵׁמוֹת וּתְמוּנוֹת שֶׁנִּתְלוּ עַל קִירוֹת לַחִים, כֻּלָּן מַבִּיטוֹת בָּנוּ כְּמוֹ חַיּוֹת פְּצוּעוֹת הַמְבַקְּשׁוֹת שֶׁיִּנָּתֵן לָהֶן שֶׁקֶט, סְגִירָה שֶׁל הַמַּעֲגָל. אוּלַי שָׁם, בְּמַעֲמַקֵּי הַמּוּזֵיאוֹן, הָיְתָה תְּחוּשַׁת צֶדֶק פּוֹאֶטִי, כְּמוֹ זוֹ שֶׁסַבִי הָיָה מְדַבֵּר עָלֶיהָ כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת בְּשָׁעוֹת הָעֶרֶב הַמְאֻחָרוֹת.


זָכַרְתִּי אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁלּוֹ, עַל הָאֲדָמָה שֶׁשָּׁתְתָה אֶת הַדָּם, עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא הִבְטִיחוּ דָּבָר וְעַל הָאֲנָשִׁים שֶׁחָלְפוּ כְּאִלּוּ הָיוּ חֵלֶק מֵהָרוּחַ הַמִּזְרָחִית. עַל הַבִּנְיָן שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, מֵאַחֲרֵי כָּל זְכוּכִית שְׁבוּרָה, עָמְדוּ רוּחוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁשָּׁכְחוּ מִי הָיוּ, אֲבָל לֹא שָׁכְחוּ מַה רָאוּ. כָּךְ, כְּמוֹ הַסִּפּוּרִים שֶׁל סַבִי שָׁם עַל הָהָר הַיָּרוֹק, לֹא נוֹתַר לָהֶם אֶלָּא לְהַנִּיחַ לַזְּמַן לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ.

במלחמה, בזמן ההפצצות, הזמן מתעקש ללכת אחורה. השעונים ממשיכים לתקתק, אבל השמש נשארת באותו המקום, והלילה לא ממהר להגיע. כך היה גם שם, במעמקי האדמה, במקום שבו האור לא מצא אותו, והזמן איבד את משמעותו.


ביומן שהשאיר כשהלך מאיתנו בפעם האחרונה כתב:

"אינני יודע כמה ימים עברו, אולי שבועות, אולי חודשים. היינו שם, באותו חור שחור, יחד ולחוד. השקט היה דק כמו נייר שרוף, וכל לחישה נשמעה כמו רעם. למדנו להקשיב לחשכה, להכיר את קולותיה המשתנים של האדמה שמעלינו, להבדיל בין טפטוף מים לבין הד אנושי אובד.


לא היה לנו לילה ולא היה יום, לא היה זמן לתקוות ולא לחלומות. כלומר היה אינסוף זמן אבל הוא נבלע על ידי הרעב. רק רעב, כבד ודומם, רוכן מעלינו כמו עול שכבר אין טעם לשאת. הרעב הפך אותנו לרוחות רפאים של עצמנו. הפנים שלנו, פעם עגולות וצוחקות, הפכו לחריצים חדים באפלה. ידיים שנעשו דקות מדי, מבטים שננעצו ברִיק, עיניים ששכחו צבעים.


הבטחתי לעצמי שאם אזכה לראות שוב את האור, לא אשכח. לא את התחושה של אבן לחה תחת הידיים, לא את הכאב החד של חצי פיתה יבשה, לא את שמותיהם של אלה שלחשו 'אני כבר חוזר' – ונעלמו לתוך הדממה."


ועכשיו, אתה יושב לידי, עיניים סקרניות, ידיים קטנות של ילד שמעולם לא נגעו בקירות בטון קרים. אני מספר לך, ואתה מקשיב, אבל איני בטוח אם תוכל להבין. איני בטוח אם צריך.


כבר סיפרתי לך איך נשמע צעד ראשון אחרי חושך? איך אור צורב עור כמו להב חם? איך שמים נראים פתאום רחוקים מדי, גבוהים מדי, בלתי מושגים?

bottom of page